אושר ועושר – פיננסים ועד בדידות

משבר נגיף הקורונה משפיע על תזרים המזומנים במרבית העסקים, ולא מעט עסקים מתקשים לעמוד בהוצאות התפעוליות השוטפות והם זקוקים לסיוע. כדי לסייע לעסקים שנפגעו מהשלכות נגיף הקורונה, החליטה הממשלה על הקמת קרן סיוע לעסקים שנפגעו מהמשבר. הקרן מציעה הלוואת קורונה לעסקים בסיכון בהתאם לגודלן ותנאי הסף שנקבעו.

אשראי זול ונוח לעסקים שנפגעו מהמשבר

קרן הסיוע מציעה לעסקים שנפגעו מהקורונה (גם לעסקים גדולים) הלוואות נוחות בריבית אטרקטיבית. את הבקשה מגישים באתר המקוון של משרד האוצר, יש לבחור בנק מלווה ותוך 7 ימי עסקים מקבלים תשובה האם הבקשה מאושרת או לא. גם עסקים שקיבלו הלוואות קורונה לעסקים בסיכון, יכולים להגיש בקשה נוספת לקבל הלוואה משלימה. את הבקשה אפשר להגיש באתר המקוון או ישירות לבנק. 

תנאי סף לקבלת הלוואות קורונה לעסקים קטנים ובינוניים

• העסק רשום בישראל (רישום כעוסק מורשה, חברה בע"מ או שותפות, גם עמותות ומלכ"רים רשאים להגיש בקשה);
• העסק בעל מחזור מכירות בשנה הקודמת עד לסכום של 400 מיליון ₪;
• חשבון העסק אינו מוגבל או מעוקל, לרבות חשבון אישי וחשבונות של בעלי המניות בעסק;
• העסק לא נמצא בהליך כינוס נכסים, פירוק, הסדר נושים או הקפאת הליכים;
• העסק נקי מהליכי הוצאה לפועל כנגדו.

קרן קורונה לעסקים מציעה הלוואה במסלול מוגבר גם לעסקים חדשים שהוקמו לאחר ה-1 בינואר 2020 ועד לתאריך 1 באפריל 2020, כל עוד מחזור המכירות שלהם נמוך מ-500,000 ₪.

 תנאי הלוואות קורונה לעסקים קטנים ובינוניים

לאחרונה השתנו תנאי ההלוואה לסיוע לעסקים שנפגעו בקורונה. להלן התנאים העדכניים:

• סכום ההלוואה – עד 40% ממחזור ההכנסות, ולא יותר מ-20 מיליון ₪. לעסק שהוקם בשנת 2020 מחשבים את מחזור ההכנסות השתי לפי ממוצע חודשי המוכפל ב-12;
• תקופת ההלוואה – עד 5 שנים, עם גרייס עד 12 חודשים;
• ריבית – בשנה הראשונה המדינה משלמת את הריבית, והחל מהשנה השנייה הריבית עומדת על פריים + 1.5%;
• ביטחונות – עד 5% מסכום ההלוואה (במקום 25% ביטחונות);
• משך הטיפול בבקשה – עד 7 ימי עסקים בלבד;
• עלויות נוספות – אין עמלות או תשלומים נוספים לבנק או למדינה.

כאמור, את הבקשה להלוואה מגישים באתר משרד האוצר. נדרש למלא טופס מקוון הכולל תוכנית עסקית, פרטים על העסק, פרטי הלוואה ועוד. תהליך הגשת הבקשה אמנם נוח ומהיר, אך כדי לשפר את הסיכוי לקבלת ההלוואה הנוחה מומלץ לקבל סיוע מיועצים מנוסים המתמחים בעריכת תוכניות עסקיות ובהגשת בקשות להלוואות מקרנות מימון בערבות המדינה.

כל העסק עם הגבינה התחיל מהגורם שהזיז אותה, עבר דרך אותם שלא ראו שהזיזו ומחפשים אותה כנראה עד היום ונגמר בהמלצה חמה להיות יותר גמישים או משהו כזה.  אבל מאיפה הגבינה הגיעה לעולם בכלל מלכתחילה? האם זו עבודה של אדם אחד, או שנדרש צוות גדול על מנת להפיק את אותה גבינה. הגבינה היא רק משל ודוגמא אחת למוצר שאנחנו רגילים שלא יזוז, לפחות לא ממקומו במדף הסופרמרקט, ושיש מאחוריו מאמץ של חברה שלמה. התחלנו בציטוטים מתוך ספרים אז נמשיך, נדרש מאמץ של כפר שלם.

אנחנו לא כאן בשביל לשעמם אתכם, אבל תהיו איתנו כמה שורות ואז נגיע לפואנטה שהיא כנראה רלוונטית לכל אדם על פני כדור הארץ. מה נדרש להכנת הגבינה? חלב זה המוצר הראשון שבטח תחשבו עליו, אחר כך מיכלים להובלת החלב מהפרה או העז אל המפעל, החומר שאיתו מתחילים את תהליך הגיבון, הרופא שבודק את בריאות החיות, המשאית שהובילה הלוך את החלב וחזור את הגבינה, מכון התקנים שקובע מה יהיה רשום על התווית ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד די הרבה זמן אבל נראה שהמסר מובן. מוצר כמו גבינה שאנחנו מניחים כמעט בהיסח הדעת בעגלה בסופרמרקט היא לא תוצר של אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, אלא של חברה שלמה.

כל מוצר שתבחרו, לקחנו כדוגמא את הגבינה רק על מנת לוודא שלא מזיזים אותה שוב, נזקק לחברה שלמה על מנת להביא אותו לידיים שלכם. יותר מזה, חלקי החברה הנדרשים לייצור הגבינה משמשים גם למטרות אחרות, המשאית הובילה אחרי הצהרים יין ועורך הדין של המחלבה מייצג גם את הנגר השכונתי וגם את בעלת הבית של המכולת שכמובן קונה את הגבינה וכך אפשר להמשיך.

למה כל זה צריך להיות אכפת לכם בכלל? הרי לא היה במילים שנכתבו כאן חידוש מדהים ולמרות זאת אנחנו נוטים לשכוח את העובדה שכל הקיום שלנו, החל מהגבינה וכלה ברכב שלנו נדרש לנו כחברה. התזכורת היא על מנת שנראה שהפעולות שאנחנו עושים באופן יום יומי וללא מחשבה יתרה משפיעות על מעגל מאד גדול סביבנו, לכן כדאי שנוודא שכל הגורמים מרוצים ושמחים והגבינה תצא טרייה וטעימה. בהצלחה.

ישנם דברים בחיים שאנו מקבלים אותם כפשוטם, מכניזם פשוט של סיבה ותולדה. אם לוקחים ככה וככה גרם של קמח, מוסיפים את זה ואת ההוא מקבלים עוגה. אפילו את סוד הבאת ילד לעולם פיצחנו לא רע בכלל, מצליחים לשלוט יפה בתאריכי עיבור ולידה, ובזכות הידע הנצבר, הרבה מאוד אנשים זוכים לגדל ילדים, למרות שהטבע לא חנן אותם ביכולת הטבעית להוליד. למרות הדרך הארוכה בה צעדנו משחר האנושות ועד היום, ואולי דווקא בגלל הדרך הזו, ישנם דברים שאיננו מוכנים להכיר בהם כשייכים לאותו מכניזם של סיבה ותולדה, ועליהם, כך אנו מאמינים, אין לנו שליטה. 

אם אין לנו אמצעים מדעיים להוכיח מדוע דבר מה התרחש בעולם הזה, אנו מעבירים אותו להיות דבר השייך לאקראיות שבטבע, אבל השכל הישר צריך לדרוש בדבר ולא לקבלו כפשוטו כמשמעו. הרי הרבה מאוד דברים שהאנושות קיבלה כאקראיים, התגלו במשך הדורות כנוסחאות ברורות של השתלשלות אירועים. את התינוק לא החסידה מביאה, שרשרת מעשים הפועלים בסדר נכון של מפגש בין שני גופים, אחראית להיווצרותו של הוולד. יתכן שאין אנו צריכים להניח לשום מקרה ככזה הנולד באקראי ובראש ובראשונה עלינו לחקור בימים טרופים אלו את סיבת היווצרותה של הקורונה. 

מגפת הקורונה אינה הראשונה שפרצה בעולם, קדמו לה מגפות שהשמידו חלקים נרחבים מהאנושות. קיימת טענה החוזרת ונשמעת בימים אלו ששנאת החינם ההולכת ומתעצמת הולידה את הקורונה. אין לבטל את הטענה הזו כחסרת יסוד, אלא להעמיק במחקר של ההיסטוריה האנושית ולבדוק את הסמיכות של התפרצות מגפות לזמנים שבהם נוצרו סכסוכים, עוולות ומלחמות בסדרי גודל משמעותיים. דוגמאות אחדות יכולות להיות מגפת הדבר שהתרחשה בסין בסוף המאה ה-19 על רקע מלחמת סין–יפן הראשונה. באנגליה במהלך המאה ה-17 פגעו מספר מגפות בעיר לונדון. מגפות אלו פרצו על רקע של מלחמת אזרחים. 

על פניו, נראה שווירוסים ואסונות אנושיים בסדר גודל משמעותי צומחים על מצע של שנאת חינם. לאחר שנחקור את הנושא ונבסס אותו בשיטת סיבה ותולדה, יוותר לנו להנחיל לאנושות את האמצעים להימנע ממצבים של שנאת חינם בכדי למנוע היווצרותם של הווירוסים הבאים.

מיטב המדענים עוסקים בחיזוי של תופעות טבע מסוכנות והרסניות כמו רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, סופות ושיטפונות. השקעת משאבים רבים בנושא מובנת מאליה לאור התוצאות הקשות שהאנושות חוותה בעבר באסונות טבע, והשאיפה היא להיערך מראש בצורה מיטבית למצבים דומים בעתיד ולמזער נזקים. 

אחת הדוגמאות היא התכנית הארצית לחיזוק בניינים ישנים בארץ נגד רעידות אדמה, המוכרת לנו בשם תמ"א 38. בהיסטוריה של ארץ ישראל, פעם במאה שנה מתרחשת באזורנו רעידת אדמה חזקה והרסנית. לפני שנים מספר, התקבלה החלטת ממשלה להיערך לרעידה הבאה המשוערת להגיע במוקדם או במאוחר בחמישים השנים הקרובות. לשם כך הוכנה תכנית מקיפה, שבה בין השאר נקבעו בחוק מנגנונים של תמריצים נאים לבעלי דירות שיסכימו להיכנס לתהליך של שיפוץ ולבנות לבניין שלהם חיזוקים חיצוניים כנגד רעידות אדמה, וליזמים שיובילו תהליכים כאלה בבתים משותפים. נשאלת השאלה, האם אסונות טבע הם תופעות טבעיות שלא ניתנות לשליטה ולמניעה, או שאולי יש לנו אפשרות להשפיע על הופעתם?

על פי תורת הכאוס, חוקרים טוענים שמשק כנפיים של פרפר בצד אחד של כדור הארץ עשוי עשוי לגרום לסופת טורנדו בצדו השני. הכוונה ששינוי קטן ועדין ביותר עשוי להוביל לתגובת שרשרת שתביא לתוצאה מאוד דרמטית. אותי זה ממש לא מפתיע, שכן ידוע שכולנו, שוכני כדור הארץ, קשורים זה לזה במערכת סבוכה ומורכבת של אינספור קשרים שונים, גם אם אנחנו לא מודעים לרובם ואם פריט אחד משבש את האיזון, אין ספק שזה משפיע על המערכת כולה.

אז מה גורם לסופות, שיטפונות, גלי צונאמי, רעידות אדמה, שריפות ענק ומגיפות? המכנה המשותף של התופעות האלה הוא יציאה מאיזון של הסדר ההרמוני הטבעי. כי במערכת הטבע הכול נמצא בתיאום הרמוני מושלם. כל עולם החי, הצומח והדומם ממלאים בצורה מושלמת את חלקם במערכת האקולוגית של כדור הארץ. אז מי, אתם שואלים, בכל זאת גורם לכל כך הרבה אסונות טבע? לאורך כל ההיסטוריה, המין היחיד שמפר בהתמדה הולכת וגוברת את הסדר הטבעי הוא המין האנושי. אז אולי יש לנו משהו ללמוד כאן ולבדוק את עצמנו אם יש לנו אפשרות לשנות את ההתנהלות שלנו, ולהבין שאנחנו לא בעלי הבית כאן אלא רק דיירים.

תכף היא נגמרת השנה "המקוללת" שבלעה את חיינו והעיפה את כל התוכניות מהחלון. ברקע משאלה שתעלם כאילו מעולם לא קרתה. טעות. ינואר הוא תאריך אנושי ושום דבר לא ישתנה בחצות, לא משנה כמה אלכוהול נשתה. אנחנו רגילים לחיים תבניתיים. תהליך ארוך מלידה, ילדות, לימודים, עבודה, הורות ומשפחה, שופינג , טיולים , עבודה , כך עד הסוף, אבל זו ההתנהלות על סמך ההבנה שזוהי כל תכלית חיינו אבל מה אם זה לא בדיוק נכון. אנחנו חיים בתוך מערכת הטבע הגדולה. מערכת שנמצאת באבולוציה מתמדת , בהתפתחות. ההתפתחות היא לא רק פיזית אלא מהותה יתר קשרים וחיבורים בין כל מרכיבי החיים. האנושות מסתכלת על הכול במחשבה שהיא צופה מהצד אבל למעשה גם אנחנו חלק ממנה והאבולוציה עוברת גם עלינו. 

מה אם הקורונה, אסונות הטבע וכל השינויים במערכות החיים שאנחנו חווים הם לא מקרה או טעות? מה אם יש תוכנית, מטרה? אבולוציה הוא תהליך שלוקח בדרך כלל הרבה מאוד שנים, ואילו האנושות  חווה האצה בהתפתחות באלפי השנה האחרונות, שאף רמה אחרת לא חווה. כמו כן, ההתפתחות שלנו היא לא פיזית יותר אלא חברתית, ברוח. הטבע הוא לא רק פרחים וציפורים אלא הוא מערכת שכוללת את כל מה שקיים. במערכת כל הפרטים בכל הרמות קשורים ותלויים זה בזה והם מתנהלים בחוקיות מוחלטת. החוק העליון במערכת שקושר את כולה הוא חוק הערבות. כולם מחוברים וקשורים זה לזה ומשרתים זה את זה בהתחשבות ונתינה. 

רמת בני האדם היא היחידה שלא עושה זאת. אנחנו משתמשים בכל הסובב אותנו – מאוצרות הטבע ועד כל היצורים החיים שסביבנו – לטובתנו בלבד. בעיקר אנחנו משתמשים ומנצלים אחד את השני. טיב הקשרים והיחסים האנושיים בכל הרמות – מהיחסים הכי קרובים ואישיים ועד רמת עמים ומדינות – פועלים בניגוד לכל מערכת הטבע ולכן אנחנו סובלים. גם בטבע בעלי חיים צריכים לשרוד אבל אין ביחסים ביניהם רוע, השפלה או שליטה, ולכן ההרגשה שקיימת בטבע לגמרי שונה. חיינו מלאים בחולי, בסבל, בקשיים ובצער כי אנחנו במסלול התנגשות עם הטבע וכל הדברים האלה הם פידבקים מהטבע לקריאה השכמה לעצור ולהתאזן. 

שנת 2020, הקורונה וכל ההתפוררות במערכות החיים שלנו, הם תוצאה ישירה של הקלקול ברמת האנושות. המחשבות, הרצונות והמעשים שלנו כאנשים אחד מול השני. זה לא עונש ולא סוף העולם. אבל אם אנחנו לא נבין, ונתחיל להשתנות, המכות יתחילו להתעצם עד שניפול על ברכינו מכאב ואין ברירה. בואו נשנה את העולם, בואו נתחיל שנה חדשה של שינויים אמיתיים ומבורכים לטובה. ויום אחד עוד נזכור את שנת 2020 בהכרת תודה עמוקה. 

"לעולם ימכור אדם קרות ביתו ויקח מנעליו לרגליו", רב”ש. מה חשיבות של מנעלים עד כדי כך שכדאי למכור  קורות ביתו בשביל זה?? היינו, כדי שתהייה לו היכולת לקחת נעליים לרגליו.

"מדוע אינך שורכת את נעליך עד הסוף, הנה פה פיספסת כמה חורים ואת צריכה להתחיל שוב". אני בת חמש, כל חיי חמושה בנעליים גבוהות, חסרות כל חן והדר כשאימי בחריצותה מפקדת עלי מגבוה. אותו יום מיהרתי והתרגשתי כי היה זה יום הולדתי ואני רציתי לרוץ ולרגל כי באמת לא האמנתי שיבוא צלם ויצלם אותי ואת חברתי לכבוד חג פורים וליום הולדתי כמובן. חברתי גרה בקומה מעלי ואנו השתדלנו לבלות כמה שיותר זמן ביחד. לאביה של חברתי היה סלון של נעלי פאר יפיפיות, קלילות ונוחות לנעילה והיא נאלצת היתה לחכות לי עד אשר אסיים את נעילת העונש של הנעליים הגבוהות. "יש לך פלטפוס" אמרה אמי, "רגליים שטוחות, ורק אותן נעליים קלגסיות שאותן את כל כך שונאת יוכלו לתקן את רגליך הפגומות".

באותו יום חג טרחו הורי שליבם היה עמי וידעו כמה גדול צערי, עלבוני, בכל פעם שצריכה הייתי לשים את שתי המפלצות לרגליי. "דרך אגב מעולם לא היה לך פלטפוס", גילתה לי אימי לאחר שנים. "אז למה???" "מה שבטוח בטוח, ויש לך תחפושת יפיפייה שיום ולילה אביך ואני טרחנו בה". "את נימפה!!!" "נימפה"??? שאלתי, "כן, נימפה היא בת ים שחציה העליון אדם וחציה התחתון דג". אני זוכרת היטב את התצלום, באמת ראו חולצה ועליה תפורים צדפים אמיתיים ובאמצע צייר אבי כוכב ים זרחני. באותו יום גם פיזרו את שערי לראשונה בחיי, שיער ארוך, ארוך, ארוך שמעולם לא היכרתיו כי תמיד קשרו אותו היטב בשרוך. חברתי כבר קיפצה לה בקלילות נעולה נעלי סירה שחורות של לקה זרחנית.

גם היום כשאני מסתכלת באותו צילום מלמעלה למטה אני רואה היטב את שערי הארוך וחולצת בת הים, אך כשאני מורידה את מבטי למטה, בין כל הסנפירים, אני רואה זוג נעליים גדולות ומגושמות, מכוערות להפליא, והנימפה שבי בוכה מרות על שאין לה כל דרך לחזור לים הגדול ולהיות בת חורין.

את האזיקים האלה הייתי רוצה להשאיר מאחור, אך עד היום הם תקועים בתוך נשמתי כאבן שאין לה הופכין.

בני אדם נמצאים כל הזמן בשלבים שונים של התפתחות. בתוך הרחם מתפתח העובר, אחרי הלידה מתפתח התינוק, אחר כך מתפתח הילד, הנער, הבוגר והאדם הזקן. כולם נמצאים כל הזמן בשלבים של התפתחות ושינוי, שינויים גופניים, שכליים, ומנטליים. על התפתחות התינוק והילד נכתבו אלפי ספרים, אנחנו גם לוקחים את הילדים לבדיקות התפתחות קבועות בטיפת חלב ואצל הרופא, כל זאת בכדי לוודא שאין שום בעיה, שהכול תקין ובמידה ומתפתחת בעיה למצוא אותה מוקדם ככל האפשר כך שאפשר לתקן אותה בקלות. 

מה עם הנשמה שלנו? אנחנו לא חושבים שגם היא מתפתחת בדיוק כמונו, בשלבים שונים? האם ההתפתחות שלה זה לא דבר חשוב? למי שרוצה להכיר את שלבי ההתפתחות של הנשמה, השאירו המקובלים ספרים רבים המתארים את ההתפתחות שלה. 

שלבי ההתפתחות נקראים חגים, ויש להם שמות, כמו "לידה", "גיל ההתבגרות", "משבר גיל הארבעים". לנשמה יש שלבים שנקראים "ראש השנה", יום כיפור", "סוכות", "שמחת תורה".
ברור לנו מהי ההתפתחות של הגוף, ברור לנו מהי התפתחות מנטלית, אבל במה מתפתחת הנשמה? היא מתפתחת בקשר שלה עם כל שאר הנשמות. כשהגוף של ילד מתחזק והוא שולט בו היטב, אנחנו אומרים שהילד מתפתח, כך שככל שהקשר של הנשמה לשאר הנשמות חזק יותר ואנחנו מרגישים אותו יותר כך הנשמה יותר מפותחת. לכן כמו שאנחנו דואגים להתפתחות התקינה של הילדים שלנו, כך אנחנו צריכים לדאוג להתפתחות התקינה של הנשמה שלנו. 

השלב הראשון הוא ראש השנה, בו אנחנו מרגישים שהנשמה שלנו זקוקה לשינוי, שחסר לה קשר עם נשמות אחרות. אחר כך מגיע: "יום כיפור" בו אנו עושים חשבון נפש. אנחנו בודקים כמה זמן  ומאמצים השקענו בכדי לפתח את הקשר של הנשמה שלנו עם הנפשות האחרות. האם יש לנו קשר טוב ונכון. לאחר מכן מגיע "סוכות" בו אנחנו מתחילים בפועל לבנות ולחזק את הקשר עם שאר הנשמות בשבעה שלבים שונים, שהם שבעה ימים של החג. אנחנו בונים את "הסוכה" שהיא הקשר לכל שאר הנשמות. ובתוך הסוכה הזו, מרגישים שלום, מרגישים שהיא ממש מוארת, ואז יש לנו שמחה גדולה, "שמחת תורה". אנחנו שמחים שהגענו למצב המואר הזה. ואחר כך המצב הזה נעלם, ושוב מתחיל גלגל השנה של הנשמה, "ראש השנה" , "יום כיפור" , "סוכות" , "שמחת תורה" אלא שעכשיו הנשמה נמצאת כבר בדרגת קשר יותר חזקה ויותר גבוהה מהפעם שעברה, וכך היא הולכת ומתפתחת שנה אחר שנה, שלב אחרי שלב. 

לאחר תקופה ארוכה שלא הצלחתי להרים את עצמי ממצב רוח רע ומחשבות שלא מובילות למשהו מועיל וטוב, החלטתי שאני חייבת לטפל בעצמי ולקבל עזרה כי לבד אני לא מצליחה. לא בדיוק יודעת מדוע הגעתי למצב הזה ואיך, וגם אם הייתי יודעת לא בטוח שזה היה מספיק, אבל עכשיו שאני כבר במצב של אין מוצא, אין לי זמן לחפור על ספות הפסיכולוגים ולהבין את שורש הדברים, וזה גם ייקח שנים רבות. ובינינו, לא כל כך מעוניינת וגם לא מסוגלת לסמוך על אדם שלמד כמה שנים כל מיני תאוריות, יש לו "חבילה" משל עצמו ופרשנות סובייקטיבית לחיים, כמו לכל אחד מאתנו. מניסיון עבר, כששוחחתי עם אנשי מקצוע ראיתי שאין בכך תועלת, לפחות לא עבורי.

בקיצור, יש לי ילדים ובעל אהובים מאוד, כואב לי לראות את הדאגה בעיניהם ואת הנזק שנגרם לכולנו כתוצאה ממצבי הירוד. ובכלל, איזו מין דוגמה זאת לילדים, שחשוב לי מאוד שידעו להתמודד עם קשיי החיים בצורה נכונה, ולא כמוני בהסתגרות, אכילת יתר ובריחה לכל מיני מקומות לא בריאים. כמה שאני מנסה להסתיר, ילדים מרגישים הכול.

אז החלטתי ללכת לרופא המשפחה ולבקש תרופה נוגדת דיכאון. הוא שאל כמה שאלות ורשם מרשם, אמר לי לחזור לביקורת בעוד חודש. שמתי לב שהוא ציין מספר פעמים בפליאה שאני מחייכת. לא התייחסתי. חזרתי לביקורת מספר פעמים, ובכל אחת מהפעמים הוא ציין ש- "אני רואה שאת מחייכת היום". בכל פעם לא הבנתי איך בעיני רופא חיוך זה סימן למשהו שצריך לציין.

אז רציתי אחת ולתמיד לצעוק לעולם: אולי אנשים עם דיכאון קליני חריף מאוד, שכבר לא מתפקדים, מתנהגים אחרת. אני לא יודעת. יש אנשים שאכן מורגש עליהם שהם בדיכאון. אבל יש כאלה שסובלים מדיכאון "רגיל", יש המכנים זאת "דיכאון סמוי", שממשיכים לתפקד ולטפל בכל העניינים. אדם כזה שסובל מאוד בפנימיותו, יכול להיות אדם מצחיק, מלא חוש הומור, שמתבדח המון, אבל כלפי חוץ מצליח להסתיר את המלחמה המתחוללת בליבו. כן, הוא אפילו יכול לחייך לאנשים. הרי לא פעם ולא פעמיים קראנו בעיתונים על אנשים ששלחו יד בנפשם, והסובבים אותם תמיד אומרים: "הוא היה אדם חייכן ואדיב" או "לא הרגשנו עליה שהיא במצב כזה".

בקיצור, רוב האנשים ואפילו כולם עוברים תקופות של דיכאון בחייהם. כנראה שזה חלק מההתפתחות משום שאין טוב בלי רע, אין תאים בונים בגוף בלי תאים הורסים שגם בלעדיהם אין חיים בגוף. אין בושה בלבקש עזרה כזו או אחרת, זו אפילו חובתנו למען הסובבים אותנו. ולאותו רופא חביב מאוד, אגב, אני חייבת לומר, חיוך לעתים לא מעיד על דבר מעבר לרצון להעביר למי שמולנו הרגשה טובה.

דיכאון בונה מבצר סביב האדם וחומה בין מכריו. כשמישהו שאתה אוהב מתכנס מעבר לחומות הללו, אתה עלול להרגיש מיותר, אולי כמו שק מלט על הגב, ואפילו שהוא ממש לידך, הוא אינו שם, לא באותה הצורה בה היה לפני שנבנתה חומה. תסמיני דיכאון קיימים על הספקטרום, כמו מנעד רגשות בתוכנו, אותם כולנו יכולים להרגיש. עוצמת התחושות, ומשך היתכנותם, היא אחד הפרמטרים שיודעים לכוון לעבר מצב הקרוי דיכאון. 

דיכאון בבסיסו הוא פשוט "הימנעות". הימנעות מכל פעולה שזועקת חיים, הימנעות מהכוח הטבעי, הדוחף אותנו להתקדמות בחיים, אנו נרגיש בלתי כשרים להנאה וציפיות מהחיים, על אף שידענו בעבר מה אנו אוהבים, ומה מעלה בנו חיוך על הפנים. ההתרגשות נעלמה ומה שבעבר אהבנו כבר לא נראה חשוב. כשנילחם בעצבות כי איפשהו אנו חשים מה חשוב, עדיין נעשה רושם של מנותקים, לעיתים אף אדישים או אפילו כועסים, הכול במסווה של רגשות אחרים שלא יחשפו את הדיכאון שבפנים.

כשאנו חברים של מישהו בדיכאון, עלינו לזכור כי אפילו שנדמה שהוא הודף אותנו רחוק, ולא מעוניין באיזה קצה קשר מתוק, זה פשוט לא נכון. בתוך הדיכאון שוכנת דממה, והיא בעצמתה מפלחת את נבכי הנפש ומשתקת כל אפשרות להביע רגש, אותה דממה גם אינה מאפשרת להביע את הצורך בחברות ועזרה על פני הכול. עלינו לזכור כי דיכאון אינו מבחירה ואם האדם יכול היה לחוש שמחה במקום, היה בוחר בכך. הקושי בלהיות חבר לאדם מתייסר הוא אדיר ומותר להרגיש תסכול, כעס וחוסר אונים, כשאנו נלחמים באויב משותף ולא אחד בשני. 

כשמישהו שאתה אוהב בדיכאון, מתכנס בתוך עצמו ולא נותן לך להתקרב, זה לא אומר שאם היה יכול לא היה מאפשר, הוא פשוט לא יודע איך. אדם בדיכאון מרגיש מאובן, רגשותיו הופכים יותר ויותר לתחושת דומם, אבן כבדה מונחת על ליבו והוא רואה בעצמו כעול למשא. אדם בדיכאון הוא חזק, חייב להיות כזה בכדי להמשיך לסבול את חוסר הטעם שיש לחייו. את הבדידות, התשישות והרגשת הנטל הקבועה. אם נחשוב בבהירות נבין כי דיכאון הוא מכאיב אך גם הגיוני. כשאדם כל חייו מדחיק כל תחושה שעולה, כל משבר רציני, לבסוף מגיע שלב בחיים והוא נסדק. ההגנה הופכת להיות נקודת התורפה וכך הוא מוצא מפלט בהתכנסות מעבר לחומה, ובמבצר בינו לבין השאר. 

יציאה מדיכאון מותנית ביצירת קשרים על פני ריחוק, קשרים משמעותיים מחזקים את הכוח המנטלי שלנו ופועלים כחומר אנטי – דיכאוני. מפתחים בנו עמידות, כמו חיסון במנות קטנות של החיים כנגד עצבות ויגון. אם מישהו שאתה אוהב בדיכאון אל תוותר, ואל תחדל לטלטל עולמו ברוך וחיבה, עד שיתרצה ויאהב חזרה. 

לפני כמה חודשים הבן שלי היה קם בבוקר ללא חיוך כי עליו ללכת לבית הספר; ילד רגיש יחסית לאחרים ולכן סובל מאוד מחברים לכיתה שהם טיפה פחות רגישים והרבה יותר ספורטיביים ופיזיים. ספג די הרבה מכות כבר מהגן, ולמרות שעטפנו אותו בבית בהמון חום, אהבה והפניית תשומת הלב של האחראים עליו במסגרות השונות, סבל כבר מגיל צעיר מהצקות של ילדים, בלי כוונה רעה מצדם, כמובן. פשוט ככה זה בטבע.

מאז הקורונה הילדים שלי בבית, לא החזרתי למסגרות. לא רק כי פחדתי שידבקו וידביקו,  אלא בעיקר כי רציתי חופש ההתמודדות היום-יומית עם עניינים חברתיים שונים, כאשר אני בעצמי נטולת כלים חברתיים ומבינה לליבם באופן מוחלט. כן, אני מודעת היטב לחשיבותם של הכישורים החברתיים ובהתמודדויות השונות שעל כולנו לעבור כבר מגיל צעיר, אבל עקב ניסיון אישי שלי ניצלתי את סגר הקורונה כהפוגה מהכול והשארתי את הילדים איתי בחממה של אהבה, תמיכה והמון הומור משפחתי.

הבוקר קם הבן שלי שוב ללא חיוך למרות שהוא לא הולך לבית הספר. הוא פרש בפני שורה של טענות שכילדה מעולם לא עלו בי. לא ידעתי איך להגיב ושמחתי שבעלי בבית היום, וביקשתי ממנו שיענה לו במקומי כי אני לא במצב לענות. עלו בי מחשבות רבות, מדוע הוא לא מרוצה? מה באמת מפריע לו?

ואז זה היכה בי שוב, וכל פעם התובנה הזו מגיעה מכיוון אחר; בלתי אפשרי בדרך של בריחה מהתמודדות להגיע לאושר. עצבות, דיכאון, מתחילים כאן, ברגע הזה שבו אנחנו מוותרים לעצמנו לפני שניסינו את הכול, ויש לנו המון תירוצים משכנעים וטובים. לפעמים באמת אי אפשר, אבל ברוב הפעמים בריחה מהתמודדות באמצעים שונים, אם זה דרך התעלמות, בריחה למסכים, לאוכל, למין, לכסף, לקניות, התמכרות לעבודה ואפילו ללימודים לפעמים, כל אלה הם כדי לברוח ממשהו עמוק. בסופו של דבר נוצר בתוכנו מצב כרוני לא פטור שמתבטא בדיכאון סמוי או גלוי, או חרדות כאלה ואחרות.

עם זאת, כדי להתמודד עם החיים האמיתיים וההתמודדויות השונות שעלינו לעבור מגיל מאוד צעיר, צריך בסיס חזק מאוד, חינוך מעולה, אהבה, חום, גבולות ועוד המון תנאים הכרחיים להתפתחות נכונה. מי מאיתנו קיבל כזה חינוך? נדמה לי שאף אדם לא זכה לכאלה תנאים.

בעיניי אם יש פתרון למחלה מספר אחת באנושות, הדיכאון, היא חינוך משותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל, בכל גיל ומין, חינוך לאהבה, לעזרה הדדית, להתחשבות, לחשוב על האחר ולא רק על עצמי. במקום שלטי חוצות של נשים מעורטלות וחברות שמוכרות לנו דברים שאנחנו לא באמת צריכים, לשלוח מסרים של קרבה אנושית ואהבה, נטולת אינטרסים וניצול. מסר תמים כביכול, אבל שמגיע ממעמקי ייסורים, מהמצב שאנו נמצאים בו היום.