נעליים

  • by

"לעולם ימכור אדם קרות ביתו ויקח מנעליו לרגליו", רב”ש. מה חשיבות של מנעלים עד כדי כך שכדאי למכור  קורות ביתו בשביל זה?? היינו, כדי שתהייה לו היכולת לקחת נעליים לרגליו.

"מדוע אינך שורכת את נעליך עד הסוף, הנה פה פיספסת כמה חורים ואת צריכה להתחיל שוב". אני בת חמש, כל חיי חמושה בנעליים גבוהות, חסרות כל חן והדר כשאימי בחריצותה מפקדת עלי מגבוה. אותו יום מיהרתי והתרגשתי כי היה זה יום הולדתי ואני רציתי לרוץ ולרגל כי באמת לא האמנתי שיבוא צלם ויצלם אותי ואת חברתי לכבוד חג פורים וליום הולדתי כמובן. חברתי גרה בקומה מעלי ואנו השתדלנו לבלות כמה שיותר זמן ביחד. לאביה של חברתי היה סלון של נעלי פאר יפיפיות, קלילות ונוחות לנעילה והיא נאלצת היתה לחכות לי עד אשר אסיים את נעילת העונש של הנעליים הגבוהות. "יש לך פלטפוס" אמרה אמי, "רגליים שטוחות, ורק אותן נעליים קלגסיות שאותן את כל כך שונאת יוכלו לתקן את רגליך הפגומות".

באותו יום חג טרחו הורי שליבם היה עמי וידעו כמה גדול צערי, עלבוני, בכל פעם שצריכה הייתי לשים את שתי המפלצות לרגליי. "דרך אגב מעולם לא היה לך פלטפוס", גילתה לי אימי לאחר שנים. "אז למה???" "מה שבטוח בטוח, ויש לך תחפושת יפיפייה שיום ולילה אביך ואני טרחנו בה". "את נימפה!!!" "נימפה"??? שאלתי, "כן, נימפה היא בת ים שחציה העליון אדם וחציה התחתון דג". אני זוכרת היטב את התצלום, באמת ראו חולצה ועליה תפורים צדפים אמיתיים ובאמצע צייר אבי כוכב ים זרחני. באותו יום גם פיזרו את שערי לראשונה בחיי, שיער ארוך, ארוך, ארוך שמעולם לא היכרתיו כי תמיד קשרו אותו היטב בשרוך. חברתי כבר קיפצה לה בקלילות נעולה נעלי סירה שחורות של לקה זרחנית.

גם היום כשאני מסתכלת באותו צילום מלמעלה למטה אני רואה היטב את שערי הארוך וחולצת בת הים, אך כשאני מורידה את מבטי למטה, בין כל הסנפירים, אני רואה זוג נעליים גדולות ומגושמות, מכוערות להפליא, והנימפה שבי בוכה מרות על שאין לה כל דרך לחזור לים הגדול ולהיות בת חורין.

את האזיקים האלה הייתי רוצה להשאיר מאחור, אך עד היום הם תקועים בתוך נשמתי כאבן שאין לה הופכין.