כך אמר אלברט אינשטיין, כל כך נכון לגבינו בני האדם, אנו משווים הכל כל הזמן, למשל תכונות האופי בהן נולדנו, מי מאיתנו מרוצה? מי לא היה שמח להחליף תכונה שתיים אם היה אפשר. לפעמים נדמה שאנו כמו אותו לוליין בקרקס עומד על חבית ומנסה לאזן את עצמו ואם יעצור הוא פשוט יפול. האדם נברא בצורה כזו שלא יכול להבחין בדבר אם אין לו כנגדו את ההופכי. איך נדע מהו טעם מתוק אם לא נכיר את הטעם המר או איך נבחין בחושך אם לא יהיה אור. כך גם אנו כל הזמן בודקים את עצמנו ומשווים ללא הרף בכל תנועה שאנו עושים. העיניים הגדולות שלנו שלא יודעות שובע כל הזמן מחפשות מה עוד להוסיף, מה חסר לי. החוסר נובע מכך שכל הזמן אנו משווים למה לי יש כזה ולאחר יש יותר טוב וגם אני רוצה כזה. אנחנו אף פעם לא מרוצים ממה שיש לנו בגלל הרגשת החוסר התמידית. הרי אנו לא נזיז אצבע אם נרגיש שזה לא לטובתנו או שהפעולה גוזלת מאיתנו יותר מידי אנרגיה. החישוב הזה בתוכנו הוא תמידי ואוטומטי, אנו בכלל לא מודעים אליו אבל האדם פועל כך שיוציא מינימום מאמץ כדי להשיג מקסימום תועלת כפי שמוסבר באתר https://laitman.co.il/ . חוסר שביעות רצוננו הוא שמניע אותנו לפעול ולמלא את הרצון הבסיסי הזה בנו שלא מניח לנו לרגע, כי גם כשנשב בחוסר מעש כל רגע נשנה את הגוף לתנוחה נוחה יותר.
יוצא שגם מתכונות האופי בהן נולדנו אין אנו מרוצים וכל הזמן אנו משווים את עצמנו לאחרים ורודפים אחרי מה שאין לנו. הראיה הצרה שלנו מגבילה אותנו רק לחמשת החושים שבהם אנו קולטים את עולמנו ולכן אין אנו יכולים להבין שבעצם נולדנו עם כל מה שאנו צריכים להתפתחות הנכונה והמתאימה לנו ביותר, הרי כמו שכולנו שונים זה מזה בחיצוניות כך אנו שונים גם בפנימיותנו. מה שמתאים לפלוני לא בהכרך מתאים לאלמוני. במקום להיות מרוצה ומאושר מכל מה שיש לנו אנו תמיד מעדיפים לראות את חצי הכוס הריקה ולחפש אחר עוד איזה תענוג לרדוף. מכאן נובע כל הסיכסוך שיש לנו קבוע עם כל הסובבים אותנו, אנחנו תמיד נרגיש צודקים לעומת האחר וכך אנו בכל דבר רוצים הכל לעצמנו. עדיף שנודה על כל מה שקיבלנו בלידתנו ואת מרצנו נוציא על יחסים טובים בינינו.