אושר ועושר – פיננסים ועד בדידות

דיכאון זה מחלה מאוד נפוצה בימינו. הרבה אנשים חולים בזה בכל מיני רמות. לפסיכולוגים יש סקאלה שלמה של רמות דיכאון .קראתי המון ספרות על זה וגם חקרתי בעצמי. יש מלא מחקרים שאומרים דברים סותרים. מצד פסיכיאטריה זה חוסר הורמון סרוטונין במוח ברגע שמאזנים אותו כביכול דיכאון אמור להיעלם. מצד פסיכולוגיה זה קשור לסטרס פוסט טראומה, חרם  חברתי בבית הספר ועוד ועוד . יש אנשים שהדיכאון לא נעלם כל כך מהר. הרבה פעמים ברפואה קונבנציונלית רוצים לרפות את המחלה ולא את החולה. לא מסתכלים על בן אדם עצמו. מה הגורם לדיכאון? איך מטפלים?

אני הגעתי למסקנה שאדם לא פוגש מטפל נכון שמרגיש את אותו אדם, לפחות מנסה בן אדם לא יכול להירפא ממחלת נפש בעיקר מדיכאון שזה מחלה הנגרמת מטראומות ילדות. זה אנשים עם נפש עדינה ולרבות פצועה. כל דבר קטן יכול לפגוע בעיקר פסיכולוגים ופסיכיאטרים חסרי רגש שבעיקר נמצאים במערכת הבריאות המתקדמת שלנו. לכן אנשים מחפשים במקומות אחרים, למרות שבכל מקצוע אותם אנשים שאכפת להם מהחולה ויש להם את היכולת להרים את החולה למעלה ואין הרבה כאלה, יחידי סגולה? האומנם?

לפעמים אנשים עוברים מלא ידיים ואף אחד לא יכול לרפא אותם, אבל בא מטפל רגיש, מפרגן ואוהב והוא אומר כמה מילים ופתאום אצל אדם מתהפך משהו, הוא נוגע בנקודה שבו אדם בעצמו רוצה להירפא ממחלה, הוא מבין שיש לו כוחות נפש להתנגד לדיכאון. פריצת דרך.

פסיכולוגים גדושים בתיאוריות שונות כמו פסיכואנליזה, ביהביוריזם וכד' נוטים לסבך את הפתרון למחלה ואת המחלה עצמה. הם שוכחים דבר חשוב ביותר ופשוט יחס טוב ואוהב של מטפל למטופל פלוס היכולת של המטפל ליצור קשר עם מטופל, שמטופל יכול לסמוך עליו ולהרגיש בטוח.

זה פשוט להיות בן אדם לאותו חולה, קצת לקחת את הידע ואת המטופל כאדם קרוב אליך לדמיין אותו שאתה מטפל בחבר טוב ובמשפחה והנה אתה מוצא את הנוסחה לריפוי, אפילו מדיכאון קליני. הריפוי לא נובע מידע, הריפוי נובע מיכולת ורצון טוב של המטפל יחד עם המטופל לנצח את המחלה. ביחד . הסינרגיה הנכונה בין מטפל למטופל מביא לריפוי. יכולת של מטפל להיות אמפטי, יכולה פשוט להציל חיים .

לסיכום הלוואי שכל המטפלים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, הוליסטים וכל מיני כאלה יבינו את הנוסחה הפשוטה לריפוי החולה והיא פשוט אמפתיה עם רצון אמיתי ויכולת למצוא נקודה שתביא את האדם לריפוי מכל מחלה ולא רק מדיכאון.

דיכאון היא מחלה של המאה ה-21. יש הרבה אנשים בדיכאון ולא מבינים מה הגורם לה? הרי יש הכול שפע גשמי? מילואים מכל הכיוונים , אבל עדיין אף פעם אדם לא מרוצה לא משנה מה הוא מקבל, הוא אף  פעם לא מרוצה? לא ברור למה.

אם תיקחו מחקרים של המאה ה-21 , יש השערות מסוימות שמקבלות סתירה במחקר נוסף. אז חשבתי לעצמי שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה לא מבינה שורש אמיתי למחלה.  בואו נחשוב פשוט ונפסיק להסתמך על תיאוריות שכבר עבר זמנן, בואו נחשוב מחוץ לקופסא. אולי נפסיק לחפש גורמים דיכאון, אלה לשם שינוי נחפש תרופה אמיתית לדיכאון?

אני שנים הייתי בסביבה של אנשים שסבלו מדיכאון, זה לא קל. מנסה הרבה שיטות, אבל שום דבר לא עובד, עד שבמקרה פוגשים אדם או מטפל שמנסה להבין ומתוך מחויבות ואמפטיה מוצא פתרון לאותו מטופל. שילוב נכון בין תרופות לטיפול.

אחרי הרבה שנים בסביבה של אנשים שסבלו מדיכאון, הבנתי שיש דברים שחייבים לשנות ואם אותו אדם בעצמו לא ישנה אותו, לא ירצה לעשות את זה אף אחד לא יכול לעזור לו. לרוב זה נובע מיחסים מקולקלים במשפחה, זוגיות לא מוצלחת (בעיקר אלימה) ולפעמים האדם עצמו צריך לתת פתרון למקום הזה, את האומץ הזה ללכת מהמקום שבו לא טוב לו ולהגיע למקום טוב יותר. זה קורה עם הרבה נשים מוכות – הן עדיין לא מבינות שהבעל האלים שלהן ברוב המקרים לא ישתנה, כי זה האופי שלו.

אני חושבת שיחס טוב וחם מהסביבה יכול מאוד לעזור, יכול לרפא את כל המחלות, מקום שמבינים אותך ואוהבים אותך ומקבלים אותך בלי תנאים, אז אפשר לצמוח מזה, הרבה פעמים שאדם מוצא בעצמו כוחות להתגבר על הבעיה, לצאת ממקום צר שהיה שם, למקום טוב יותר.

כשאתה מוקף אנשים ועדיין ישנה תחושה שאתה בודד יותר מאשר כשאתה בגפך. כשאין לך אוזן קשבת, אין למי לפנות, ידייך מושטות ואין איש שיתפוס. אתה בנפילה חופשית והתהום עמוקה, הצלילה מתמשכת מייגעת ואפלה, וכולך עטוף בתחושה כי גורלך נגזר. ייאוש, דיכאון, מלנכוליה קשה, צער, יגון, אבל, שכול, בדידות, חוסר אונים, כאילו נעלמו כל אותם תאי זיכרון של ימים יפים ומלאים חוויות, בהם חברים טובים חיזקו במילותיהם, כמו חזרו ואמרו כי הם שם עבורך, אוהבים אותך איך שהינך, בלי קשקושים. אלו רק חלק מהתחושות שתיארו אנשים ששכחו מהי שמחה, שכחו שידעו פעם להעריך חיוך עם איזו אופטימיות זהירה שיבואו גם ימים יפים.

מחקרים שונים מצאו קשר ישיר בין תסמיני דיכאון לבין מרדף אחר האושר, ושימת דגש מוגזם על השגתו. המרדף אחר הנאה בחיינו גוררת אחריה רף המשתנה עם כל תחושת הישג הנאה, בקנה מידה גדול מקודמה. תחושה שלאחריה גדל המרדף אחר הנאה על כל המשתמע מכך, ומאורח החיים הכרוך בהשגתה. כשהנאה נמדדת סממנים חיצוניים, מותגים וסטייל הופכים להיות ממכרים. קשה לנו לזהות מבין האנשים מה כל אחד מרגיש בפנים. הקשר הפך משני לנראות והחלל בליבנו השתעבד לבדידות, עוד יום עובר והשמש שוקעת. אנו מכונסים, כמו שואלים, מה יש לנו להעניק? ריקים ממילים, מלאים בתחושות שמיד נמחקות עם השגת הנאה, יש שיגידו "מדומה".

עם זאת, מה היה אילו החלפנו את ערכינו במה שמסב לנו הנאה? אילו סידרנו מחדש את סולם הערכים כשבראשו חברות, תמיכה, אהבה, התחשבות ושימת דגש טובת האחר לפני שלי? האם לא יכולנו למלא בטוב את אותן תחושות נוראיות, המקננות בכל בטן רכה הנשברת אלף פעמים ביום, מכובד משקלו של היגון הממלא אותה? האם לא יכולנו להעניק רשת תמיכה חברתית, כזו פנימית ותחושה אמיתית שכולנו בני האדם דומים? דומים בתחושותינו ואולי לא כל כך שונים ברצונותינו, אילו רק נהיה מספיק אמיצים ונאמר בקול או בשקט פנימי, כי אנו רוצים להיות אהובים. להיות אהובים בכל היבט בחיים, לפעול ממקום דואג ואמיתי. היחס החם ודאגה הדדית היא כוח אדיר היודע לנתב כל הנאה סתמית, אל עבר לב שבור הממתין שמישהו ישים לב שאיזה חלק חסר ברקמה האנושית.

כשאמרו לה שייקחו ממנה את שתי בנותיה היא החליטה שעדיף לה למות, שתי בנותיה היו כל חייה ובלעדיהן לא הייתה עוד סיבה לחיות. כך אספה כמות גדולה של מיני כדורים ועלתה לגג של קומה שביעית. לא ברור אם רצתה לקפוץ או רק לבלוע שם את כל את הכדורים ולהעלם.

תלחץ לאדם על המקומות הרגישים ואתה יכול להביא אותו למעשים לא שפויים, לא ברור איך המוח עובד ומה גורם לו להידחק לפינה כל כך חשוכה שהוא מוכן לשים קץ לחייו ואפילו לא לחשוב מה יהיה עם אלה שיישארו אחריו.

נראה שאותו רגע קשה כל כך סוגר עליך בכל צורה ואתה לא מסוגל לחשוב או לצאת לרגע מהסרט שמוקרן עכשיו בראשך. כנראה שבאותו רגע משהו משתבש כל כך בכימיה של המוח ומטרפד את ההיגיון ויכולת החשיבה פשוט כולך אטום בתוך אותו דמיון שאתה מצייר לעצמך שאין שום מוצא ושום דבר טוב אין באופק שלך.

לא היה ניתן לצפות את המעשה ולא נראה שלמישהו בכלל נגע במשהו המקרה. היא התמודדה עם הדבר הכי נורא שיש ואי אפשר לשפוט או להבין מה קורה לאדם ברגע זה. כנראה שבמח במצב כזה מתרחשת תאונת שרשרת של מחשבות שרצות במהירות שיא ואין יכולת לחשוב או לעבד נתונים באופן הגיוני. 

איבוד הדעת זורק אותנו ברגע למקומות אפלים חשוכים כל כך שאפילו על החיים מוותרים. לגוף מנגנון מיוחד ששומר עלינו מלהזיק לעצמנו, אחרת היו הרבה אנשים שמים קץ לחייהם בתקווה לעצור כאב גדול או סבל שהפך את גורלם. אם נחשוב לרגע כמה קל היה ויכולנו בקלות להפסיק את החיים ולשכוח את כל הרע. במקרים של התאבדות האדם כנראה אבוד במערבולת של ייאוש קיצוני אומללות איומה שאם בוחר בכזה פתרון כנראה שבאמת אבדה כל תקווה.

אם נשארים בחיים אחרי כזה דבר נורא נשלחים להסתכלות והערכה בבית חולים במחלקה פסיכיאטרית המחלקות הללו מפחידות כל כך, לחשוב שברגע אחד אתה כבר לא אדון לעצמך ויכולים לשלול ממך את העצמאות ויכולת הבחירה. לסמם ולדכא כל חלקה טובה שגם כך אם הגעת לשם כנראה שאתה במצב ממש רע.

נסיים בכל זאת באופטימיות ונשמור על עצמנו מהחושך הנורא, נהיה בתפילה לבריאות איתנה, לבריאות הגוף והנפש כי היא סבוכה ונסתרת והאדם יכול ברגע להפוך למפלצת, לאבד את שפיותו ואת כל היקר לו-את החיים עצמם, החיים נתנו לנו במתנה נעשה כמיטב יכולתנו להיות על מסלול השפיות לדאוג לעצמנו וליקירנו.