כשאתה מוקף אנשים ועדיין ישנה תחושה שאתה בודד יותר מאשר כשאתה בגפך. כשאין לך אוזן קשבת, אין למי לפנות, ידייך מושטות ואין איש שיתפוס. אתה בנפילה חופשית והתהום עמוקה, הצלילה מתמשכת מייגעת ואפלה, וכולך עטוף בתחושה כי גורלך נגזר. ייאוש, דיכאון, מלנכוליה קשה, צער, יגון, אבל, שכול, בדידות, חוסר אונים, כאילו נעלמו כל אותם תאי זיכרון של ימים יפים ומלאים חוויות, בהם חברים טובים חיזקו במילותיהם, כמו חזרו ואמרו כי הם שם עבורך, אוהבים אותך איך שהינך, בלי קשקושים. אלו רק חלק מהתחושות שתיארו אנשים ששכחו מהי שמחה, שכחו שידעו פעם להעריך חיוך עם איזו אופטימיות זהירה שיבואו גם ימים יפים.
מחקרים שונים מצאו קשר ישיר בין תסמיני דיכאון לבין מרדף אחר האושר, ושימת דגש מוגזם על השגתו. המרדף אחר הנאה בחיינו גוררת אחריה רף המשתנה עם כל תחושת הישג הנאה, בקנה מידה גדול מקודמה. תחושה שלאחריה גדל המרדף אחר הנאה על כל המשתמע מכך, ומאורח החיים הכרוך בהשגתה. כשהנאה נמדדת סממנים חיצוניים, מותגים וסטייל הופכים להיות ממכרים. קשה לנו לזהות מבין האנשים מה כל אחד מרגיש בפנים. הקשר הפך משני לנראות והחלל בליבנו השתעבד לבדידות, עוד יום עובר והשמש שוקעת. אנו מכונסים, כמו שואלים, מה יש לנו להעניק? ריקים ממילים, מלאים בתחושות שמיד נמחקות עם השגת הנאה, יש שיגידו "מדומה".
עם זאת, מה היה אילו החלפנו את ערכינו במה שמסב לנו הנאה? אילו סידרנו מחדש את סולם הערכים כשבראשו חברות, תמיכה, אהבה, התחשבות ושימת דגש טובת האחר לפני שלי? האם לא יכולנו למלא בטוב את אותן תחושות נוראיות, המקננות בכל בטן רכה הנשברת אלף פעמים ביום, מכובד משקלו של היגון הממלא אותה? האם לא יכולנו להעניק רשת תמיכה חברתית, כזו פנימית ותחושה אמיתית שכולנו בני האדם דומים? דומים בתחושותינו ואולי לא כל כך שונים ברצונותינו, אילו רק נהיה מספיק אמיצים ונאמר בקול או בשקט פנימי, כי אנו רוצים להיות אהובים. להיות אהובים בכל היבט בחיים, לפעול ממקום דואג ואמיתי. היחס החם ודאגה הדדית היא כוח אדיר היודע לנתב כל הנאה סתמית, אל עבר לב שבור הממתין שמישהו ישים לב שאיזה חלק חסר ברקמה האנושית.