לפני כמה חודשים הבן שלי היה קם בבוקר ללא חיוך כי עליו ללכת לבית הספר; ילד רגיש יחסית לאחרים ולכן סובל מאוד מחברים לכיתה שהם טיפה פחות רגישים והרבה יותר ספורטיביים ופיזיים. ספג די הרבה מכות כבר מהגן, ולמרות שעטפנו אותו בבית בהמון חום, אהבה והפניית תשומת הלב של האחראים עליו במסגרות השונות, סבל כבר מגיל צעיר מהצקות של ילדים, בלי כוונה רעה מצדם, כמובן. פשוט ככה זה בטבע.
מאז הקורונה הילדים שלי בבית, לא החזרתי למסגרות. לא רק כי פחדתי שידבקו וידביקו, אלא בעיקר כי רציתי חופש ההתמודדות היום-יומית עם עניינים חברתיים שונים, כאשר אני בעצמי נטולת כלים חברתיים ומבינה לליבם באופן מוחלט. כן, אני מודעת היטב לחשיבותם של הכישורים החברתיים ובהתמודדויות השונות שעל כולנו לעבור כבר מגיל צעיר, אבל עקב ניסיון אישי שלי ניצלתי את סגר הקורונה כהפוגה מהכול והשארתי את הילדים איתי בחממה של אהבה, תמיכה והמון הומור משפחתי.
הבוקר קם הבן שלי שוב ללא חיוך למרות שהוא לא הולך לבית הספר. הוא פרש בפני שורה של טענות שכילדה מעולם לא עלו בי. לא ידעתי איך להגיב ושמחתי שבעלי בבית היום, וביקשתי ממנו שיענה לו במקומי כי אני לא במצב לענות. עלו בי מחשבות רבות, מדוע הוא לא מרוצה? מה באמת מפריע לו?
ואז זה היכה בי שוב, וכל פעם התובנה הזו מגיעה מכיוון אחר; בלתי אפשרי בדרך של בריחה מהתמודדות להגיע לאושר. עצבות, דיכאון, מתחילים כאן, ברגע הזה שבו אנחנו מוותרים לעצמנו לפני שניסינו את הכול, ויש לנו המון תירוצים משכנעים וטובים. לפעמים באמת אי אפשר, אבל ברוב הפעמים בריחה מהתמודדות באמצעים שונים, אם זה דרך התעלמות, בריחה למסכים, לאוכל, למין, לכסף, לקניות, התמכרות לעבודה ואפילו ללימודים לפעמים, כל אלה הם כדי לברוח ממשהו עמוק. בסופו של דבר נוצר בתוכנו מצב כרוני לא פטור שמתבטא בדיכאון סמוי או גלוי, או חרדות כאלה ואחרות.
עם זאת, כדי להתמודד עם החיים האמיתיים וההתמודדויות השונות שעלינו לעבור מגיל מאוד צעיר, צריך בסיס חזק מאוד, חינוך מעולה, אהבה, חום, גבולות ועוד המון תנאים הכרחיים להתפתחות נכונה. מי מאיתנו קיבל כזה חינוך? נדמה לי שאף אדם לא זכה לכאלה תנאים.
בעיניי אם יש פתרון למחלה מספר אחת באנושות, הדיכאון, היא חינוך משותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל, בכל גיל ומין, חינוך לאהבה, לעזרה הדדית, להתחשבות, לחשוב על האחר ולא רק על עצמי. במקום שלטי חוצות של נשים מעורטלות וחברות שמוכרות לנו דברים שאנחנו לא באמת צריכים, לשלוח מסרים של קרבה אנושית ואהבה, נטולת אינטרסים וניצול. מסר תמים כביכול, אבל שמגיע ממעמקי ייסורים, מהמצב שאנו נמצאים בו היום.